סיפורו של פורץ דרך - עוד אימון אחד ודי

נתבקשתי לכתוב המלצה על גיל. לאתר החדש שלו. משהו בסגנון "תראו איזה מאמן נפלא. בעזרתו עברתי שינוי מדהים. עכשיו אני הרבה יותר מאושר ומסופק בחיי וכולי וכולי".

ברגע הראשון ממש התנגדתי, לפחות עמוק בפנים. מה זאת אומרת המלצה? קודם כל, אין לי שום רצון להיחשף. שנית כל, אני רק באמצע השינוי המדהים בחיי ועוד ארוכה הדרך, וגם בתחום האושר והסיפוק תמיד יש למה לשאוף ושלישית, כל כתיבת ההמלצה הזו מכריחה אותי להתמודד שוב עם "איך לעזאזל זה קרה", דהינו להבין טוב יותר את התהליך בעזרתו השינוי התרחש. איכשהו, הצלחתי להדחיק את התהליך ואת הקשיים המרובים שהיו בדרך ולא בא לי ממש לחזור לשם. בקיצור, אם כתיבת ההמלצה מעוררת כזאת התנגדות, כנראה שחייבים לכתוב אותה... (כידוע, "קושי מוביל לצמיחה").

בתור שלב ראשון, ולפני כתיבת ההמלצה אולי כדאי להתמודד עם כל ההתנגדויות ולפרק אותן אחת לאחת. לחלופין, ניתן לשרבט איזו המלצה שכזאת. הבעיה היחידה שקשה לזייף בדברים האלה - כבר שרבטתי פעמיים, ואכן יצאו שתי המלצות משורבטות. אם כך, אין ברירה - נתחיל במלאכת הפירוק.

אז למה אין לי רצון להיחשף? דבר ראשון, כי ככה אני רגיל - כסיסמת בית הספר הריאלי בחיפה, "והצנע לכת" (או כפי שאמר מנהלו הראשון של בית ספר זה "ותתגאו בהצנע לכת!"..). שנית, כי חשיפה היא הכרזה, ואני מעדיף להכריז את הכרזותיי בקצב איטי ומדוד, קצב הנמצא תחת שליטתי הבלעדית, ובטח שלא בא לי להכריז בקצב הויראלי המצוי בתליית המלצתי באתר אינטרנט. אף על פי כן, נודה כי יש איזשהו קסם בשיטת הזבנג וגמרנו - חשיפה אחת מרוכזת, קושי אחד מרוכז ואחרי זה שחרור גדול. אולי צריך לנסות את זה פעם או פעמיים..

אני אכן באמצע השינוי, אבל אין צורך להמתין לסיומו (כאילו יש דבר כזה "סיום השינוי") על מנת להכריז על תוצאות. אכן, בזכות האימון ובזכות גיל יצאתי מחשיכה לאור גדול. הייתי תקוע בקריירה מכובדת, מכניסה, מבטיחה ומוצלחת, לפחות על הנייר, אבל שנים שהרגשתי ש"החיים הם הרבה יותר מזה". התלבטויות ארוכות של מה הצעד הבא בקריירה, עם רשימת מכולת של דוקטור למחשבים, חוקר מצוין וגם ניסיון עשיר בניהול פרויקטי פיתוח תכנה גדולים. כשעמדתי לסיים את הדוקטורט הייתי עסוק רק בשאלה אחת - מה עושים הלאה? כיון שלא מצאתי תשובה מספקת, בחרתי בצעד המתבקש של קריירת מחקר. רק המפגש עם גיל החזיר אותי לשאלת ה"מה עושים הלאה" והותיר אותי עם תשובה חדשה מפתיעה - צריך לעסוק במה שממש אוהבים. יתרה מזאת, גם אם מצטיינים בתחום אחד, מכובד ככל שיהיה, ניתן לזרוק הכול, להתחיל מחדש ולהרגיש סיפוק ואושר בחיים המקצועיים. ניתן גם לזרוק הכול בהדרגה... - למרות שבסופו של דבר בחרתי בשיטת הזבנג וגמרנו, היינו נטישת עולם המחשבים ומעבר לעולם המצאת הצעצועים והמשחקים. הגענו לתהליך שתחילתו באיש מחשבים מתוסכל וסופו בממציא צעצועים ומשחקים מאושר. אז איך זה קרה באמת? בהתחלה, מילאתי את "השאלון של גיל". אוסף של שאלות פשוטות יחסית שמכוונות לדבר אחד - להבין מהם הדברים שמניעים אותי, מרגשים אותי ואהובים עלי, כמו גם הדברים שדוחים אותי, מעצבנים אותי ושנואים עלי. מן הסתם, כדאי למצוא קריירה שמתבססת על מרכיבים שעושים לי טוב וממעטת במרכיבים שליליים.

בקיצור, חזרתי אחרי שבוע לגיל עם השאלון, ניתחנו אותו ביחד והיה די ברור ש (לפי סדר החשיבות) "כתיבה, המצאה, פתרון בעיות וגם צילום" עושים לי את זה. מעניין שהתעמקנו פחות במרכיבים השליליים - צריך לשאול את גיל פעם על כך.. נושא הכתיבה כמרכיב האהוב ביותר הוא מאד מעניין בהתחשב בעובדה שמעולם לא כתבתי. גיל ביקש ממני לכתוב משהו. חשבתי שהוא מתבדח, ואחר כך חשבתי שאין שום סיכוי שבעולם שאצליח בכך, ואכן אחרי שבוע חזרתי עם סיפור קצר, וכך גם בשבוע שלאחריו וכך גם במשך שלושה שבועות נוספים. אני חייב להודות שדי נדהמתי מעצמי. תמיד מדברים על כח הרצון ועל פוטנציאל לא ממומש וכולי וכולי, אך זו תחושה לגמרי אחרת כשמצליחים במעשה מעין זה, ובמקום לדבר על שינוי, פשוט קמים ועושים אותו.

במקביל, פיתחנו את נושא ההמצאות. נכון שדוקטורט במחשבים, קריירת מחקר, שני פטנטים ומאמרים אקדמיים בכנסים חשובים עוסקים בדיוק בזה, אבל בעזרת גיל הבנתי שיכולת ההמצאה שלי לא חייבת מוגבלת לעולם המחשבים. קיימים המון תחומים ה"משוועים לממציאים טובים". כמובן, נשאלת שאלת מה הערך המוסף שלי כממציא בתחומים בהם ההבנה שלי מוגבלת ומאד מצומצמת, לעומת תחום המחשבים בו אני מומחה. תמיד חשבתי שלא כל אחד יכול להכריז על עצמו כחוקר בתחום המחשבים - למעשה מעטים החוקרים נטולי הדוקטורט בתחום זה. לעומת זאת, "כל אחד" יכול להיות ממציא של צעצועים ומשחקים. מה הבעיה? כולנו יודעים ואוהבים לשחק, לא צריך להשקיע שנים על גבי שנים בלימודים לתואר "צעצועולוג" ולפיכך נשמע די טיפשי לבחור בתחום נטול הסמכה מעין זה. כאן נכנס רכיב מאד חשוב של "האמונה בעצמך". אולי "כל אחד" יכול לבחור בקריירה מעין זו, אבל מעטים יכולים להצליח בה, לספק רעיונות חדשניים באופן עקבי ולאורך שנים, לדעת לקרוא את השוק ולמכור את ההמצאות לחברה המתאימה וכולי.

אני זוכר את הפגישה עם גיל בה עלתה האפשרות של להיות ממציא בתחום הצעצועים והמשחקים. היתה לי פשוט תחושה של "זהו זה". כאילו מייד חדרה ההכרה שפתרתי את שאלת ה"מה עושים הלאה?". תחושה שזהו הדבר בשבילי. היה זה רגע קסום וסליחה על המלים הדביקות.

לצד הרגעים הקסומים, היו תקופות פחות מלבבות. תקופות של חוסר השראה, חוסר יכולת לכתוב או להמציא, או תקופות בהן מקבלים ביקורת קטלנית מהסביבה להמצאותי המופלאות, לעתים בצדק ולעתים פחות. בנוסף, להתחיל משהו חדש בתחום לא מוכר מחייב "בניית תשתיות", למשל איתור אנשי מקצוע שיכולים לעזור לי במימוש רעיונותי, או לימוד מתמיד של עולם הצעצועים ללא ספרות מתאימה. לדברים יש קצב משלהם, וכשהכל מתקדם מאד (מאד) לאט אני בתחושה ששום דבר לא קורה ושום דבר גם לא יקרה. אני זוכר לפחות פעמיים שהייתי קרוב להרמת ידיים - מין תחושה שאין שום סיכוי שהדרך שבחרתי לעצמי תתממש. לא במפתיע, קשיים שכאלה נפתרו רק על ידי עשייה. אפשר לנתח מה לא עובד ואיך משתפרים וכולי, אבל כשפשוט עושים ומתקדמים חוזרת האמונה בצדקת הדרך והתחושה שהכל טוב ויהיה אף יותר טוב. חלפה כמעט שנה מאז החלטתי לצאת לדרכי החדשה. הספקתי לעזוב את עולם המחשבים, כאמור, ולהתמקד בעולם המשחקים והצעצועים. לצד התמיכה המדהימה שזכיתי ממשפחתי ובעיקר מאשתי היקרה בנשים, זכיתי גם לתמיכתו העקבית של גיל, ולמרות שאני רק בתחילת דרכי החדשה, אני כבר יכול לאמר "תראו איזה מאמן נפלא. בעזרתו עברתי שינוי מדהים. עכשיו אני הרבה יותר מאושר ומסופק בחיי".

054-5249569